Ghostlight

“גוסטלייט” הוא הסרט הראשון שראיתי בפסטיבל הסרטים בחיפה, וכנראה גם הטוב ביותר שאראה בו – ואולי בכלל השנה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצירה ריגשה אותי עד כדי כך. כבר בדקה ה-40 הייתי שלולית, וזה לא הפסיק עד שיצאתי מהאולם לנגב את הדמעות בשירותים.הסרט עוסק בהתמודדות עם אובדן, טראומה ואבל, ומציג את תהליך ההחלמה דרך אמנות בדרך הרגישה והמדויקת ביותר שראיתי. לאורך כל הצפייה מצאתי את עצמי בוכה – ולא רק מדמעות של עצב, אלא מהתרגשות טהורה.ככל שהעלילה התקדמה ונחשפו עוד פרטים, התחברתי לסיפור עוד יותר. המשחק היה כן ומרגש, הדמויות פשוט כבשו אותי, והעובדה שדן, דייזי ושרון הם משפחה גם במציאות (אבא, אמא ובת) העניקה לסיפור מימד נוסף של אותנטיות ועוצמה.“גוסטלייט” הצליח לעורר בי כל רגש אפשרי – עצב, שמחה, התרגשות, אפילו צחוק. הוא לא נפל לקלישאות, לא היה קיטשי ולא ניסה בכוח “לסחוט דמעות”. במקום זאת, הוא ידע לשלב רגעים של הומור לצד עומק רגשי, ונגמר בדיוק בזמן – בשיא, בלי להימרח.הסרט הזה הציב עבורי רף גבוה לשאר הפסטיבל, ואולי אפילו לשנה כולה. כפי שכתבתי בהתחלה – ייתכן שזהו לא רק הסרט הכי טוב בפסטיבל, אלא הסרט הכי טוב שאזכה לראות השנה.