May Berlin

חשוב לי להתחיל את הכתיבה מנקודה מסוימת כי אני יודע שאני עומד לפרק לסרט את הצורה. אני משכנע את עצמי באופן נהדר, אז כדי לא לאבד פרופורציות אזכור שכשמשהו מאכזב אותי, כל ביקורת מסתעפת לשלוש ביקורת נוספות, ובמהרה הטקסט נראה שלילי באופן גורף. זה לא בגלל שנאה (לא מלאה לפחות), אלא מכך שפגמים דורשים הסבר, בעוד שמצוינות מדברת בעד עצמה. הסרט נעשה, באופן צפוי, ברמת עשייה של שלושה כוכבי מישלן. בכל פריים, בכל ספינה, וכמובן בסאונד, מדובר במלאכת מחשבת. אבל כישרון, מרשים ככל שיהיה, לא עונה על השאלה העתיקה מכולן, למה דווקא הסיפור הזה היה צריך להיות מסופר על ידך? כריסטופר נולן הוא מהבמאים שאני הכי פחות מעריך, מפני שכל סרט שלו גורם לי להרגיש מחדש כמה אני מתקשה למצוא בו אישיות אמנותית. בכל סרט שלו שצפיתי, למעט ממנטו, חלפה לי אותה מחשבה, מה הוא מחדש לי לגביו כיוצר? נדמה לי שהייחודיות שלו מסתכמת באפקטים פרקטיים, פורמטים או הישגים טכניים. קחו את גיירמו דל טורו ופרנקנשטיין. כמו נולן, הוא רדף במשך שנים אחרי האפשרות לעבד את אחת היצירות האהובות עליו. אבל לפני שהסרט יצא, היה ברור למה דווקא הוא חייב לעשות אותו. כל הקריירה שלו היא עיסוק במפלצות, באנושיות שלהן, ובגבול המטושטש שבין האדם ללא-אדם. פרנקנשטיין הוא לא עוד פרויקט עבורו, הוא סיכום של כל מה שהעסיק אותו כבמאי, במילים שלו, שהכניס לתסריט הסרט "לאחר שהגעתי לקצה כדור הארץ, לא נותר אופק". אצל נולן, לעומת זאת, מעולם לא הצלחתי להבין מה הקשר האישי שלו לאודיסאה, כן אני יודע שאינטרסטלר זה בייסיקלי האודיסאה (באופן מוצלח ביותר) אז למה האודיסאה אם כבר עשית את זה? אני רואה את ההישג, אני רואה את השליטה, אבל אני מתקשה לראות את האדם הבריטי מאחוריה. מדובר באדפטציה לאחת היצירות המכוננות ביותר בתרבות האנושית. השאלה איננה האם אפשר לעבד את האודיסאה, אלא מה יש לכריסטופר נולן לומר עליה. מה הוא מצא בטקסט הזה שאף אחד אחר לא מצא? איזו פרשנות אישית הוא מביא אליו? לאורך הסרט הרגשתי שהוא בעיקר מציג את האודיסאה, ולא חושף מה היא משמעותה עבורו. הוא מעביר אותנו בין התחנות המפורסמות של המיתוס בדיוק מעורר השתאות אבל למה? הגימיק בסרט הוא דווקא ההישג הטכנולוגי, מי היה מאמין, צילום מלא בפורמט IMAX. מי שלא צופה בסרט בדרך שנולן ייעד לו, לא מקבל את התמונה המלאה, ליטרלי. אנפץ את הבועה, על אף שאני לא חושב שאני מחדש, האיימקס הקרוב ביותר לישראל נמצא בפארג, צ'כיה. האולמות בישראל הם איימקס דיגיטלי, הם עדיין חותכים חלק מהפריים ומציגים אותו בפורמט מצומצם יותר. מדובר בביקורת חברתית שניתן לטעון לגבי חוסר שיווין, הוא [חוסר השיווין, לא נולן, על אף שגם נולן] לא מחליט יותר מי מקבל אומנות, הוא מחליט איזו גרסה של אומנות צורכים. אירוני שהסרט הראשון שמתחיל את המדרון המטלטל הזה מבוסס על אחת היצירות הקדומות ביותר, יצירה שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא במלואה, בלי קשר לאיזו גרסה קנה, למעמדו או למקום מגוריו. אבל כל אלו היו יכולים להיות הערות שוליים אילו הסיפור עצמו היה מחזיק את המשקל שהסרט מבקש לשאת. האכזבה שלי לא נבעה מציפיות גבוהות (אני הרי "הייטר"), וגם לא מהאודיסאה שלקחנו כדי להגיע לסרט, האכזבה נולדה מתוך הסרט. אחרי מערכה ראשונה שמרגישה כמו טריילר-אקספוזיציה, כי פשוט יש כל כך הרבה דברים לכסות בהתחלה, ואחרי שהסרט מתחיל סוף סוף לנוע, ואז מגיע רצף של סצנות אדירות. כמעט כל אחת מהן גרמה לי לחשוב "ואו" והוציאה מפי "פיזדטס". אבל ככל שהסרט התקדם, התחזקה בי התחושה שהן אינן בונות אחת את השנייה. הן מסודרות זו אחרי זו מפני שכך מסודרת האודיסאה, לא מפני שכל אחת מהן משנה באופן מהותי את זו שאחריה. המסע מתקדם, אבל לא דרמטית, ואני לא מחפש שלכל סצנה תהיה אמירה פילוסופית גדולה, אני מחפש שהן יצטברו למשהו. שישאירו סימן, שיגרמו לי להרגיש שהמסע מתקדם בנפש. המצלמה הייתה רועשת מאוד אז יצרו קונטיינר שיאפשר לנולן לצלם סצנות שקטות של דיאלוג, הם אפילו השתמשו במראות כי המצלמה גדולה מדי - כמובן, בשלב הזה זה כבר ידע ידוע (או נפוץ? common knowledge יעני) אך מה שאני גיליתי כסקופ זו העובדה של-IMAX יש הגבלה של שלוש שעות, זה אומר שככל הנראה התסריט תוכנן לקחת את הזמן, אולי אפילו צולם ונחתך. אז במקום ארקים משמעותיים הם הפכו לרעש רקע ונקודות נוחות לפהק בהן, הסטלות של מאט דיימון באי מיותרות וקצרות מדי כדי שתהיה להן משמעות, קווי העלילה המרובים וחסרי ההתפתחות מיותרים והמעבר בין הנקודות מביך במהירותו. אחרי כל מה שאודיסאוס עובר, אני לא באמת יודע מה המסע עשה לו. אני אפילו לא בטוח שהסרט יודע. הוא ממשיך לשקר, ממשיך לתמרן, ממשיך להפעיל אלימות כשהיא משרתת אותו. הבעיה איננה שהוא נשאר אדם פגום, להפך, זו הייתה יכולה להיות דמות מעניינת. הבעיה היא שהסרט כמעט אף פעם לא מאלץ אותו להתמודד עם הפגמים האלה. החוכמה שלו, הערמומיות שלו והאלימות שלו מוצגות כתכונות שמגדירות אותו, אבל הסרט לא שואל מה המחיר שלהן. מה הן גובות ממנו ואיך הן מעצבות את האדם שחוזר הביתה. זו הסיבה שהסיום לא עבד עבורי. לא כי אני מתנגד לסוף טוב, על אף שאני לגמרי מתנגד לסוף טוב עבורו, אלא משום שהסרט מבקש ממני להתרגש מהחזרה הביתה, מבלי שהרגשתי שהאדם שחוזר הוא אדם אחר מזה שעזב, זו אגב הסיבה לסצנה המניפולטיבית עם הכלב, כמעט נפלתי לזה. המסע עצום, הסבל עצום, ההפקה עצומה, ובמרכזם, במקום שבו אמור לעמוד אדם שלמד, החוסר עצום. איך אומרים? זה לא הגודל אלא הטכניקה. סך הכל יצאה חוויה מגבשת לעירי אהובתי ירושלים שהסיחה את דעתי מהכישלון המביש בטסט, על אף שהמדריך שלנו שקרן ולא מכיר מקומות, אעלק מלך הבנות. שבת שלום. למה מאוננגון פשוט עושה אורה פארמינג? הייתי בטוח הוא איזה רשע מהקאבר אבל הוא צ'יל רצח. ומה זה הקאסט הרנדומלי הזה?

מוסר ההשכל הוא להתחיל לצפות באנימה

הטרגדיה היוונית האהובה עליי