One Day

אני מרגישה שאני רוצה להגיד המון על עד הכמה הסדרה הזו גרמה לי להתרגש ולהתאהב ועל עד כמה לא דמיינתי שזה יקרה ואני מרגישה שאני חייבת להרחיב עליה כי כל כך מגיע לה (בלי לכלול ספוילרים כדי לא להרוס לאף אחד)    סיימתי אותה אתמול ואני עדיין רחוקה מלעכל את החוויה המופלאה, המרגשת והכואבת הזו אבל רציתי לשתף קצת ממה שאני חושבת  התחלתי לצפות בסדרה כי הבנתי שהיא אמורה להיות דומה ל׳אנשים נורמלים׳ - אז כן ולא. יש קווים מחברים אבל ׳יום אחד׳ הוא סיפור שונה לחלוטין, על אהבה של שנים, ועל טרגדיה נוראית שקטעה את הכל. אני עדיין לא יודעת למה יותר התחברתי כי מאוד אהבתי את ׳אנשים נורמלים׳ עד כדי שהפכה להיות אחת הסדרות האהובות עלי, אבל מה שבטוח שעד כמה שבכיתי ב׳אנשים נורמלים׳ - ב׳יום אחד׳ בכיתי כפליים ואולי יותר. אבל אני חושבת שעצם ההשוואה אולי אפילו לא רלוונטית או לא הוגנת כי באמת מדובר בשתי יצירות שונות לגמרי  למען האמת כבר התחלתי לבכות הרבה לפני פרק 14, אולי כבר בפרק 4 ומשם לא הפסקתי. הכל ריגש אותי, הציף אותי בחלקים אולי הכי עמוקים ורגישים אצלי. הציפו זכרונות, חוויות טובות וגם כאלו שאני מעדיפה לשכוח ואולי גם טראומות. ושום דבר מכך לא היה קורה בלעדי כל אספקט שגרם לסדרה הזו להיות את האוצר שהיא; אם זו הכתיבה המדהימה, כמות הסצנות והשורות ואפילו הניואנסים הקטנים שנאמרו שנחקקו כבר בליבי ולנצח יהיו משמעותיות עבורי הן רבות הבימוי והצילום הריאליסטי והעדין שמכריח את הצופה להישאב לעולם היפייפה של סיפורם של אמה ודקסטר. וכמובן שהבולט במיוחד הוא המשחק המופלא והחד-פעמי של ליאו וודרול כדקסטר, ואמביקה מוד כאמה שגרמו לי להתאהב, להתחבר בצורה הכי מיטבית, להתרגש עד דמעות כל פעם מחדש, להשתתק ולכאוב. המשחק שלהם היה כל כך מעולה בעיני שבאמת ברגעים מסוימים שכחתי שהם שחקנים והייתי בטוחה שאני עדה לסיפור של דקסטר ואמה מעדות ראשונה. אני לא יודעת אם זו הכימיה ביניהם, הקאסטינג או הכישרון הנדיר של שניהם - כנראה שזה כל המרכיבים ביחד שגרמו לזה להיות כל כך מושלם. האופן ששניהם הפיחו חיים בשתי דמויות מורכבות אך נפלאות שגרמו לי להתחבר באופן עמוק ביותר לשתי הדמויות, אם זו השנינות ויכולת התקשורת של אמה, האהבה שהיא מעניקה והיכולת שלה להכיל ולסלוח, והאמביציה מעוררת ההשראה שלה גם כשכל הסביבה מזלזלת ומנגד- דקסטר העדין והמתוק, שגם אם זה יוצא עקום כל הכוונות שלו מאהבה גדולה, והפגיעות והרגישות הכל כך כנה ואמיתית שלו. האמת שנדיר לראות דמות נשית כה שנונה ודמות גברית כה רגישה, וזה היה כל כך יפה על המסך ואני חייבת להזכיר ולשבח את הפסקול המטורף שגרם לכל זה אפילו להיות עוד יותר מדהים, בחירת השירים ברגעים כל כך ספציפיים כדי שיעבירו רגע מדויק זו פשוט אמנות. (יש יותר טוב מדה וולווט אנדרגראונד, לו ריד, בלר וג׳ף באקלי?)  אני מרגישה שעברתי חוויה מלאה ועשירה בכל מנעד הרגשות, לא היה רגע אחד משעמם בסדרה גם אם חשבתי שמדובר בפרק קצת חלש יותר כל רגע בסדרה גרמה לסיפור להיות שלם ויצר את היצירה המרהיבה הזו בטוחה שיש לי עוד המון להגיד אבל יקח עוד זמן עד שאעכל את כל היצירה הזו, כבר מחכה לצפות בה שוב ומה שבוודאות בטוח- לא אפסיק לחשוב עליה בקרוב