A Bronx Tale

בכל מעגל קיימים שני הפכים - ימין או שמאל, דתי או חילוני, טיילור סוויפט או קנייה ווסט, שובר שורות או מוטב לצלצל לשאול and so on and so on, וגם בקהילת הקולנוע קיימת התפלגות בין שני זרמים, הקולנועפיל והאחוקולנוע. האחוקולנוע המצוי יואשם בכך שהוא מעדיף הנאה על פני אמנות, ומנגד, הקולנועפיל יטען שההנאה האמיתית מגיעה מתוך ההכרה באיכות של היצירה, לטענתו, קיימת אמת אובייקטיבית במדיום שהוא חוויה סובייקטיבית. אבל כיצד אנחנו מגדירים אם אחד בעל פיליה לקולנוע או אם הוא אח יקר של הסרטים? האם אחד הוא קולונועפיל אם אין ברשותו אוסף דיסקים קרן-כחולה? האם הוא עדיין חלק מהקהילה האקסקלוסיבית גם אם אינו מחזיק בחשבון קרייטיריון? האם אחד מאבד את המנוי למועדון כי הוא נהנה ממארוול? והאם אחד מוגדר קולנועפיל אם ברשותו ידע כדור עליון ודה פקטו לא צופה, או שמא הוא לארפר? התשובות פחות חשובות מהשאלות עצמן, משום שהמטרה של כינויים איננה לתאר אדם, אלא לשבץ אותו. את ז'רגון ה-'Larp' או 'live action roleplay' לימדו אותי חבריי, המכנים אותי 'unc', כי את הממים שלי אני מקבל מהקלטות מסך וכי אני אוהב עוגיות כתר. יהא כדבריהם. ברגע שאחד מקבל כינוי הוא בעצם הופך לדמות מופשטת שאפשר לקטלג לה התנהגות אופיינית, סיפור אם תרצו. ובמקרה שלנו, אגדה, אגדה מרובע ברונקס. במשך זמן שהרגיש כמו נצח בחרתי בסרטים אומנותיים המתעדפים וויב על עלילה, חסרי מבנה, סרטים שנגמרים לא פתורים, כאלו שמפרקים כל ציפייה ופייאוף. וגם אלו שהיו לכאורה נורמלים היו חסרי התקדמות טיפוסית, עם מערכות טיפוסיות, התפתחות דמות טיפוסית, ומשהו מעבר לאטמוספרה שהחזיק אותם יחד, באופן טיפוסי. והנה הגיעה מעשיה קטנה מרובע קטן בניו יורק. ואגב, יש חמישה רבעים בניו יורק, הבעיה המתמטית היא לא אמריקאית כי הם קוראים לזה מחוזות, אם יש לכם כיוון למה הסיבה, אשמח לדעת. בכל מקרה, המעבר בין הסרטים של יורגוס לנתימוס (חייב להגיד את השם המלא) לכזו פיסה קלאסית זה כמו מעבר מ-fz pseudotimestretch+e+3 (זה באמת שיר, לא התיישבתי על המקלדת) ל-בריידזילה. לא אומר מה יותר טוב, כי את שניהם אני אוהב לכאורה, אבל אחרי שצופים במספיק דברים "מזעזעים" הם מפסיקים לזעזע, מעבר לכך שזה מבאס (כי יש לי הרבה ציפיות ל-'סאלו או: 120 ימי סדום' וכמובן ל-'נימפומנייקית') זה משעמם אומנותית. צריך להיות קונצנזוס כדי לשבור אותו, קיצוניות היא יחסית. אם כל סרט חורג מגבולות הגבולות, החריגה עצמה הופכת למוסכמה. לתובנה הזו קוראים 'הביטואציה' למעוניינים. לאחר שהורדתי את הסרט ובדקתי את תקינות הכתוביות, דילגתי באופן קסום לחלק בו רשום שהסרט בוים על ידי דנירו. לא היה לי מושג, כי על הסרט לא ידעתי יותר מדי, רק ידעתי ששוכן בטופים של רשימות 'סרטי פשע-גנגסטרים שחייבים לראות' באני הוא דיבי (או IMDB אם תרצו). בסרט ביכורים זה רואים את השליטה, את הביטחון והעיקביות הרגשית והתמטית, עם זאת הביום לא היה יכול להיות יותר חסר קול מזה. לא כהעלבה חלילה, פת"א אמר פעם שהדבר האהוב עליו בבמאים כמו סקורסייסי ואלטמן זו תכונת האגואיזם, ודנירו הוא ההפך, הוא בלתי נראה בסטייל, וזה בדיוק מה שאחד צריך אחרי אורגיות של צבע, מצלמות ושאר תפנוקים בסרטים של צרפתים קירחים. בגדול, דנירו מוכיח שהוא יכול לעשות את כל מה שהוא אוהב ברמה הגבוהה ביותר, במיוחד כשזה נוגע ללהיות נהג בתחבורה ציבורית. הסרט, המבוסס על הצגת איש אחד (המשחק את סאני), עוקב אחרי עלילות הלבוא-לגיל של קלוג'רו שמשוחק (בגרסה הבוגרת שלו) על ידי לילו ברנקטו ששיחק את אחד מנערי השעשועים של כריסי מהסופרנוס. והנה לכם עוד קטע טריוויה אירוני, הוא ישב בכלא על שוד מזוין ויצא זכאי על רצח מדרגה שנייה, וכל זה בשטחי הברונקס. עלילות ג', כפי שמכנים אותו חבריו, לא בהכרח מתעסקות בהתבגרות, אלא בבחירה של אחד במוסר. הבחירות של קלוג'רו הן בין שני האבות שלו, באופן לא הומוסקסואלי, והפילוסופיות שהם מייצגים. הוא נקרע באופן תמידי בין אביו הביולוגי לבין אביו המאפיונר. אבא שלו, המגולם על ידי האדם שיגרום לכבד שלכם לרטוט, האדם שיגרום לשלפוחית השתן שלכם להתיז, האדם שיקפיא לכם את הברכיים, הסנדק של הגנגסטרים, שזה כאילו, פשוט סנדק, כי סנדק הוא כבר הסנדק של הגנגסטרים - רוברט דנירו. לורנזו מייצג את עקרונות מעמד הפועלים, המשמעת ואומנות העבודה השחורה. מנגד, סאני מייצג כוח, סטטוס, ואומנות העסק השחור. הסרט לא נקי באופן בו הוא בוחר אחד מהם או באופן בו הוא מציג אותם, שזה דבר לא הוליוודי במיוחד. אמצע קטע מסרטים שפילברגיים לסרטים שדנתי בהם בהקדמ(ות). הביטלס, מה יש לי להגיד על החיפושיות? מה יש להגיד על חבורת הנערים המוכשרת בהיסטוריה המוזיקלית? לא יותר מדי, לפחות לא יותר מדי שיהיה חדשות למישהו. אבל בכל זאת, דבר שלא אחדש בנוגע לחסריהמקצב - לא תשמעו שירים שלהם בסרטים. הקטלוג של ארבעת הנהדרים (יעני the fab four) מוגן יותר מגבול קוריאה קוריאה. כל סרט שירצה להשתמש בג'ינגל, במיוחד שלאגר כמו לגמור ביחד, במיוחד בביצוע מקורי של לנון-מקרטני יצטרך לשלם, ומעבר לכך לספק סיבה אומנותית טובה מספיק. אני מניח שמתוך התקציב 80 אחוזים הלכו לביטלס. הסיבה האומנותית, אם אני הייתי צריך לנחש, היא הקונטרה בין האלימות בסצנה בה השיר מופיע לבין המסרים של הלהקה. או שדנירו הכיר בחור שהכיר בחור. בתור טיוטה רשמתי המון דברים שאהבתי בסרט, שום דבר לא באמת התחבר כי חייתי את הרגע מה שנקרא. ההיילייטס יהיו הסוף שהשאיר אותי במצב 'החתונה האדומה', העובדה שסאני נסע ברוורס חצי עיר, הפיצוץ, הסוף של המערכה הראשונה, הקטע שהיא פותחת לו את הדלת והכינויים. הסרט הוקדש לאביו, דנירו הבוגר - מה שהופך את דנירו שלנו לדנירו ג'וניור, אז כינוי היפוטטי היה יכול להיות דיג'יי. על אף ששמו הוא רוברט, אני אוהב לחשוב שיש עולם מקביל בו שם המשפחה הוא האחד שמקבל את התואר ג'וניור. בכל מקרה, לא להשתייך לצדדים, לא בפוליטיקה, לא בקולנוע ולא באופי. אל תהיו כינויים.