Amadeus

מאז שצפיתי בבארי לינדון של האשף היהודי קובריק, חיפשתי סרטים מאותה התקופה, סרטים באותו סגנון ראנסאנסי עם עלילה סמי-ביוגרפית. אמדאוס הייתה ההצעה הראשונה של גוגל ו...כל בן אדם עם עיניים. מאז זה צובר אבק בוואצ'ליסט שלי. אתמול אחרי שיחה קצרה פה באפליקציה עם רותם, הוא הזכיר לי על קיומו של הסרט והחלטתי שnow is the time. גרסת הבמאי כמובן. אתחיל עם הטכני כי זה החלק הפשוט, צילום ג'ונגלרי, אווירה עמוסה, קלאסית, משחק מאופק, מאבקים שקטים של אותה התקופה. הכל דרמטי וגדול, עריכה חדה וסגנון נאמן לאורך כל הסרט. סיפור עלייתו של אחד מגדולי המלחינים: כנופיית זאבים אמדאוס מוצרט, מסופר מעיניו של מלחין החצר, אנטוניו סלרי. הסרט בהחלט לא נאמן לסיפור האמיתי והוא לא מנסה, הוא מטשטש סיפורים אמיתיים עם אגדות ודרמה קולנועית. לסלרי יש קשר חזק עם אלוקים שבשמיים, הוא ביקש הזדמנות ליצור מוזיקה והוא קיבל (זה בא על מחיר הטהורות אבל למי אכפת מנשים כשאתה מנגן בפסנתר (מבוסס על חוויות אמיתיות)). הכל טוב ויפה עד שילד שחצן, מתנשא, יומרני, מעצבן, ילדותי וגאון נכנס לתמונה. המלך דורש פגישה עם העילוי הזה, כל המוזיקאים סוג ז' שם קצים. האופרה הראשונה, שהייתה אמורה להיות עם שירו האהוב עליי (צעידה טורקית כמובן) מבוטלת כי זה גדול מדי למוחות הקנאים שלהם, אני מנסה לגוון ברגשות אבל הם פשוט כל כך קנאים כאילו מי פגע בך מר במאי. אם בפגיעות בבמאי עסקינן, הסצנה שמוצרט מנסה לשכנע את הקבינט לממן עוד אופרה היא המאבק התמידי של כל אמן, היכולת והרצון ליצור אופוס גדול אבל המחסומים הכלכליים, במיוחד באותה התקופה, למרות שמה השתנה? שינוי באווירה של הסרט שניתן לשים עליו את האצבע זה הסוויצ' שנדלק במוחו של כנופיית זאבים לאחר שאביו מת. אבא שלו מוצג כדמות אפלה, שחורה, דמונית, אך הוא בן אדם נורמלי, שקט ותומך. לא ברור לי מדוע הוצג ככה אבל זה קשוח. אמדאוס אהב את אבא, הוא הפסיק ללבוש פאות לאחר שמת, הוא יצר יצירה אפית והתחיל לפנות יותר לז'אנר הדרמה. גם לאחר שיצירה זו הפסיקה לקבל מימונים מהמלך, אמדאוס לא נשבר, ההפך, סלרי טעה, הוא היה בטוח שזה ישבור אותו, זה רק הוסיף דלק למדורה. מוצרט מכין את יצירתו המוכרת ביותר, חליל הקסם, אך לצערו, הוא לא נהנה ממנה יותר מדי. מוצרט, חולה, גוסס, בשיתוף פעולה עם סלרי, כותב את רקוואים ('אשכבה' בארץ הקודש). מגנום אופוס בזמן ערש דווי (ומה אתה עשית, סבא?). בשיחתו האחרונה, טעונת גאונות, שיתוף פעולה ורגש, מוצרט שואל את סלרי, "אתה מאמין באש שלעולם לא תכבה?" לצערו, האש כבתה. באותו לילה לבן, סלרי מבין את הגאונות, הוא הבין אותה לפני כמובן, אבל אף פעם לא בתור חלק מהיצירה, אקטיבית בקסם. זאת הייתה סצנה קשה, מוצרט מת בידיעה שזה חברו הטוב ביותר, ועל כך אלוהים מענה את סלרי עד סוף ימות חייו. כנופיית זאבים אמדאוס מוצרט מת בגיל 30, אחח האירוניה שהשיר הגדול, המפורסם והטוב ביותר שלו לא רק נוגד את כל טבעו ואופי היצירות המשעשעות שלו, הוא גם האחד שמנוגן בהלוויתו. סלרי עשה כל שביכולתו למרר למוצרט את החיים, כל זאת בזמן שהוא משמש בתור חבר אמין (לפחות בעיניי מוצרט) ומעריץ מספר אחת שלו. אוי הקנאות, איזה רגש חזק, לראות מישהו עושה משהו יותר טוב ממך, למעשה, יותר טוב משאי פעם תוכל. טבע האדם מוכרח לחבל ביצירות של האדם האחר, הזדהתי עם סלרי יותר ממוצרט כי לדאבוני, אני יותר קנאי מוירטואוז. מקווה שעבר עליכם שבוע טוב, for more to come.