Babel

”עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ” (בראשית י"א, ט'). את גאונותו של איניאריטו הבנתי בבירדמן, אני מניח כמו רבים אחרים. מכל יצירותיו, בבל משך אותי הכי הרבה, לא רק בגלל שמו, הרי סרט עם שם טעון תנ"כית כמו זה לא יהיה קקמייקה. אלא גם בגלל הקאבר היפייפה, אומנם זו דרך שנויה במחלוקת לבחור לפיה סרטים, זה משהו שמשפיע רבות על הדרך שבה אני בוחר סרטים, או אלבומים לצורך העניין. כולם מכירים את סיפור בבל, אך כיצד הוא מתקשר לסרט מעבר לריבוי השפות והתרבויות? הסרט, במגנוליה-פאשן, עוקב אחרי ארבע משפחות שמושפעות ונפגשות בצורה כזו או אחרת במעשה אפקט פרפר אבסורדי שמבצע הפרדה גזעית, בדיוק כמו מעשה דור הפלגה. הרובה, לפחות לפי הקריאה שלי, מייצג ברמה מסוימת את אלוהים, הוא מפריד, הוא המכנה המשותף היחיד ביניהם (לפחות פיזית) והוא מנחה את הסיפור קדימה. הריחוק בין מדינות העולם הראשון והשלישי מוצג פה באופן יחסית שוויוני. ברובו הוא מציג את ההבדל הסוציו-אקונומי בין ארה"ב/יפן לבין מרוקו/מקסיקו אבל מראה שלא כל הנוצץ זהב, אליה וקוץ בה. אלחנדרו לא ממעיט בבעיות במדינות עולם ראשון, הן יכולות להיות מולדות (לקויות שמיעה ודיבור), נרכשות (דחפים מיניים/פיזיים ורגשיים) וחברתיות (הגירה). הסרט מראה שהחברה לא מרושעת אלא מבולבלת (בהיעדר מילה טובה יותר) המטפלת עושה החלטה אוהבת שמסתיימת בהשלכה קטסטרופית, האב קונה רובה שנועד להגן על משפחתו אך הופך טרגי, השגרירות בוחרת להגיב בכוח במקום עזרה והאב בוחר לפרנס את ביתו במקום להקשיב לה. הסרט מציג ריאליזם בוטה במחייה, רגשות והשלכות. הסרט, כמו כל יצירה מוצלחת, מעביר ביקורות כבדות. הביקורת על תעשיית הנשק ניכרת, הרי כל הסיפור סובב סביב הנשק המזורגג, אומנם אני סותר את אנלוגית האלוהים אבל רובה הוא רובה והוא לא מביא דבר חוץ מנזק, אולי שבירתו היא לא ריחוק מאלוהים או ניצחון על גורל, אלא דווקא מעשה חסר סימבוליזם, מעשה של שנאה גולמית. הביקורת על הגירה חריפה ואישית מאוד עבור גונזלס, בתור מקסיקני הוא לא מרוצה מהיחס כלפי מהגרים, נושא שאקטואלי מתמיד בימינו, אני לא מתכוון להיכנס לזה כי אני לא חי שם ולא מבין מספיק. אבל אפילו האנשים הטהורים ביותר כמו המטפלת מקבלים את המגף, בלי באמת להבין את הסיטואציה. הסוף הפתיע אותי, הסרט גרם לי להאמין שהיפנית קפצה מהמרפסת, הוא בנה מתח, היא דיברה על מות אימה והדגישה קפיצה מהמרפסת, אך כאשר מתגלה שהאם לא מתה מקפיצה - הייתי סבור שאני מבין לאן זה מתקדם. למה הסרט לא נגמר במוות? טוב, הולווידית-ספרותית זה טרגי, זה דרמטי, זה אפי. אבל זה סרט על המצב האנושי, שוב, ריאליזם ברוטלי זה שם המשחק. "הכוכבים זוהרים דווקא בלילות הכי קודרים". הסוף הכולל נגע בנקודה, למה דווקא בעלילות מדינות העולם השלישי האנשים הסובלים יותר ממשיכים לסבול? ילד מרוקאי אחד מת, השני נשלח לבית סוהר והמטפלת הלטינית סולקה, בזמן שהאמריקאים והיפנים יצאו חזקים יותר. למה האי שיוויון קורה בסרט שמבצע שיוויון בדרך מושלמת ככל האפשר? כי החיים לא שוויוניים, לא רק שגורלנו נחקק לפי הקלפים שחולקו לנו, אלא יש רשת הגנה על מדינות עולם ראשון. בנימה זו, אני בר מזל שהבעיות שלי הן במדינת עולם ראשון כי לא משנה איך נניח את זה - הפערים בסבל גבוהים. מבחינה טכנית יש פה רמת עשייה של ארבעה כוכבי מישלן, בימוי למשעי באמת ובתמים - שוטים שגרמו לי לעצור ולהביט בהם כיצירת אומנות, הריאליזם (כן, שוב) באלימות ומין לא גרם לי להלהל את הרגעים האלו ובהחלט לא עושה להם גלוריפיקציה, משחק אליפות מכל אחד באנסאמבל ומוזיקה שיושבת בול על סטייל המינימליזם של איניאריטו. בבל גרם לי לצפות לרע ביותר בכל פעם וזה הוסיף ללחץ הקלסטרופובי שחוויתי ממנו. הריאליזם שלו, חוכמתו (או יותר נכון, גאונותו) ואומנותו שינו את ההשקפה שלי ולכן הוא מקבל מקום משמעותי מאוד עבורי. החיים הם כמו כבשים במיינקראפט, אין רק לבן ושחור. שיהיה סופ"ש פחות קודר מהאחד שהם חוו.