Columbus

בדרך כלל כשאני יוצא מהבית זה עם אנשים, כדי לראות אנשים, וגם כשזה לבד זה במטרה כלשהי. הפעם יצאתי לבדי וללא מטרה, עם האוזניות שלי, כאילו, עם האוזנייה שלי, כי השנייה נפלה לכיור וכשהוצאתי אותה היא חישמלה אותי. אז יצאתי עם האוזנייה שלי והלכתי, הלכתי כמו פורסט גאמפ הלכתי. בשלב מסוים החלטתי ללכת למקום שידעתי שלא יאכזב אותי. לאחר שרוקנתי שני בקבוקי מים והטלתי את מימי בשני שיחים שונים הגעתי לגבעה שעליה נמצא ספסל המשקיף אל עבר הים. הספסל מוקדש לזכרו של שטו טספו, אדם שהשאיר אחריו מחברת של חשבון נפש ומוטיבציה פנימית. הזדהיתי איתו מהפעם הראשונה שקראתי עליו, כי גם אני מוצא נחמה בלתת צורה לעולמי הפנימי במחברת הפומבית שלי. אז ישבתי שם, עוד שעה עברה ועוד שעה עברה והשמש כבר שקעה, והאנשים כבר אינם. נשארתי אני, הגלים, אורות חיפה באופק והכוכבים, שנראו בוהקים מהרגיל. ואחרי שבועות של הדחקה וחוסר יכולת להביע, פרץ אצלי הסכר. אז לשעה ההיא, הכוכבים נראו בוהקים יותר. נשכבתי על 'ספסל התירוצים' והרגשתי את נוכחותו של שטו, ככל הנראה כי אני רוצה להאמין שהרגשתי אותו - אבל באמת הרגשתי אותו. הרגשתי שהוא יודע למה אני בוכה והבנתי שאני רוצה את אותה ההרגשה שהייתה לי עם הרוח, שאבכה, והיא תבין למה. בכיתי כי פספסתי הזדמנויות. בכיתי כי עשיתי טעויות. בכיתי כי אני אימפולסיבי. בכיתי כי אני כועס. בכיתי כי אני בוגד באמון שלי עם עצמי. בכיתי כי אני מרגיש שאני מתבגר מהר מדי בזמן שאני עומד במקום. בכיתי כי יש אנשים שאוהבים אותי, ואינני מרגיש את אותו הדבר. בכיתי כי אני רוצה להגיע לשלב בו, כמו שהריאות מתמלאות באוויר, והאוזניים מתמלאות במוזיקה, החור בליבי יתמלא הדדיות. ולמרות הקושי, אינני אדם פסימי, אני נהנה מהחיים, אני נהנה מהיופי, אני נהנה מהשקיעות. והיכולת הזו לראות את היופי בחיים מדגישה את הרצון לחלוק אותם, אז בכיתי. באותו הלילה מצאתי סרט צנוע שחוקר את הנושאים האלו. קולומבוס עוקב אחרי שני זרים שנמצאים בתקופה של מעבר בחייהם, ונפגשים במקרה בעיר קולומבוס שבאינדיאנה. דרך שיחות שקטות, הליכות ארוכות והתבוננות בארכיטקטורה שסביבם, הם מתחברים, ובאופן שקט ואיטי, הם נפתחים. הסרט לא פותר את הכאב של הדמויות או נותן להן תשובות, הוא לא עוסק בשינוי, הוא פשוט נותן להן להיות. יש רעיון שהרגשתי שהסרט נגע בו - ועבורי זה מרכז היצירה, החיפוש אחר אדם שיבין אותנו ולא ינסה לתקן אותנו. אולי בגלל מצב הרוח שבו הייתי, הסרט הרגיש לי גדול יותר ממפגש של שני עולמות, ראיתי את עצמי בשתי הדמויות והקרנתי את כל אותם הרגשות שהציפו אותי לסרט היפיפה הזה. הזדהתי עם קייסי, מהרצון שלה לברוח מהחיים המיידיים שמקיפים אותה, לרצונות שלה, למאבקים שלה ולעולמה הפנימי. עולמה הפנימי עצום לא כי היא עברה אירועים דרמטיים, היא פשוט מתבוננת. היא מתבוננת על בניינים, על אור, על הדרך בה אנשים זזים. יש לה עולם עשיר שאף אחד לא רואה, עד שג'ין מבקש ממנה סיגריה. כשהיא מדברת לג'ין הוא לא חושב שהתבוננויות שלה ילדותיות, הוא לא מפריע או מקטין אותן. היה חלק בסרט שקייסי מסבירה למה היא אוהבת את הבניין האהוב עליה בעיר, היא מציינת עובדות לגביו וג'ין עוצר אותה ושואל משהו בסגנון של 'אבל מה המבנה מעלה בך?' כי עד כמה שעובדות הן דבר מעניין, זה לא מה שמגדיר אהבה. אנחנו כצופים רואים אותם מדברים אך לא שומעים מה היא אומרת, כי אין לנו את הזכות לדעת למה היא אוהבת אותו אישית, רק לג'ין היא בוחרת לספר, ג'ין לא מבין את כל מה שקייסי אוהבת, אבל הוא מכבד את עצם האהבה שלה. כל יום אנחנו לומדים עובדות ספונטניות לגבי אנשים, אבל עולם פנימי זה בונקר, המחשבות הרגעיות, החלומות, הספקות, הרגשות וכל מה שמרכיב את החלק העדין ביותר בנו. עבודתו של ג'ין בסרט היא לתרגם ספרים, עבודה אירונית לאדם שנמצא במצב שבו הוא עצמו מתקשה לתרגם את רגשותיו. הוא יודע לקחת מילים של אחרים ולהעביר אותן לשפה אחרת, אבל מול חייו הוא נשאר ללא מילים. יש סצנה שבה ג'ין אומר לקייסי שהוא לא בטוח שאכפת לו אם אביו ימות. על פני השטח זו אמירה קשה, וקייסי נפגעת כי איך אפשר לא להרגיש משהו כלפי אבא שלך? הכאב של ג'ין הוא לא רק הכעס על אביו. זה גם הכעס על עצמו ועל כך שהוא לא מרגיש את הרגש שמצופה ממנו להרגיש. ג'ין, באחד השיתופים הראשונים שלו, מביא את החלק שהוא הכי מתבייש בו וכשקייסי נפגעת נוצר שבר באשליה שהייתה בניהם. הבנה אמיתית בין אנשים היא לא מצב שבו שני אנשים תמיד מגיבים נכון זה לזה, לפעמים אדם יגיב וידרוך על מקום שכואב, ולמרות הפגיעה, הקשר לא מתפרק. קשרם מבוסס על כך שהם מוכנים לראות אחד את השנייה כמורכבים, ולפעמים כדי להיות מובן דרוש קודם להסכים להיות בלתי מובן. כשהייתי קטן, מאיזושהיא סיבה מיסטית, במקום לרצות להיות שוטר או רופא כמו ילד נורמלי, חלמתי להיות אדריכל. יש משפט שנאמר בסרט "מבנה יפה לא יפה כי הוא מושלם, הוא יפה כי לכל חלק יש משמעות", אני אוהב את המשפט הזה. החיים לא בנויים מהחלטות דרמטיות, הם בנויים מדברים קטנים, קייסי חולמת לעזוב, אבל חלומות הם שרטוטים, ויום אחד, הבנייה תתחיל. יש לי חלום שיום אחד אשב במקום יפה כמו ספסל התירוצים, עם מישהי לצידי, ולא אצטרך להסביר למה החזה שלי לחוץ כי היא תדע, ואדע שהיא יודעת. https://open.spotify.com/track/0tkBSPsab4vAyJZ8rCHy0S?si=5rhuYcsoSsOVwn-CkMbsyQ&utm_source=copy-link