Die Hard

לא תכננתי לצפות במת לחיות אבל היום כששום סרט אחר לא עבד לי בסטרימיו, הבנתי שזו תוכנית אלוהית. ציפיתי לחוויות פופקורן מזיעה מלאת טסטוסטרון ותו לא. לדעתי, הסרט הזה מציג יותר ממאצ'ואיזם ובידור, שיאמר לזכותו שהוא עושה בצורה יוצאת מן הכלל, מה אלו הפיצוצים האלה? זה לא היה עובר מסך אחרי 2001. הסרט עוקב אחרי ברוס וויליס בעוד יום שני סגרירי בלוס אנג'לס, ברוס נקלע לסיטואציה בה הוא משבש את התוכניות של חבורת טרוריסטים גרמניים. זו ההתחלה האמצע והסוף וזה עובד כל כך טוב, אבל מעבר לכך, יש עוד רבדים. הסרט מותח ביקורת על התקשרות בכל הזדמנות שניתנת לו, בהתחלה עם שורה מגוחכת שנאמרת על ידי אחד מהשדרנים "הלסינקי, שוודיה", שזו בירת פינלנד, הסרט מבסס את עמדתו בנושא התקשורת. לקראת סוף הסרט, לאחר שהשיגו את הכתובת ואת הפרטים המלאים של ברוס, התקשורת נכנסת לביתו (בדרכים לא חוקיות של איום על עוזרת הבית שלהם בהסגרה לרשות ההגירה) ומראיינים את ילדיו ובכך חושפים לטרוריסטים שיושבים ומקשיבים שאשתו של ברוס היא אחת מבנות הערובה. האגרוף של ברוס לכתב החדשות בסוף מסכם את העמדות של הסרט. בנוסף, הסרט מותח ביקורת על יעילות משטרתית במצבים כאלה, בין אם בהתחלה עם המפקד חסר התועלת ששלח שוטרים למותם כי לא הקשיב לשוטר הזוטר ולברוס עצמו שנמצא בתוך הבלגן ובין אם בסוף כשהבולשת נכנסת לתמונה, "20-25% מבני הערובה ימותו, בסדר איתי". אלו ביקורות שמועברות בכל סרט עם מצב בני ערובה אבל אהבתי את הצורה הכנה והגולמית שזה נעשה בה פה. בהחלט סרט כריסמס מומלץ ביותר, אולי הוא הרבה יותר מטומטם ממה שאני נותן לו קרדיט אבל בידור ומשמעות ביקורתית נסתרת? מה עוד צריך. אני מבין למה ההוא מברוקלין 99 אהב, ג'ון טרבולטה או איך שלא קראו לו. נ.ב לא לכתוב ביקורות ארוכות בלאטרבוקסד כי זה מחק לי הכל והייתי צריך לחזור על זה. הכל בשביל הביקורות.