Irreversible

אם תשאלו אותי מי הבמאי האהוב עליי ככל הנראה אגיד דיוויד לינץ', אך נואה שוב ושוב גורם לי לערער על תשובה זו. הסרטים שלו הם בכנות היחידים שאני יכול לכנות סוחפים, פיזית הפסקתי להרגיש את הרגליים שלי בסצנה הידועה לשמצה, ואפילו יותר לקראת סוף הסרט. הצילום, העריכה, הסאונד, המרחב וכמובן, הצורה בה הוא מתייחס לגוף האנושי שינו מה אני מעריך בקולנוע. בז'אנר "בית אומנות" יש דברים משותפים בסרטים, חוקים וכדומה, אבל לגבי נואה שום דבר לא קונבציונלי - אפילו בתוך הלא קונבנציונלי. ובנוגע לבלתי הפיך או כיפה יתלב אם תרצו, כמה זמן חיכיתי להזדמנות לצפות, עד כמה מעוות שזה ישמע. מאז שראיתי את הסרטון שלו נכנס לפסטיבל קאן, שזה המקביל הקולונעי ל-"יו טיילור אני אתן לך לסיים". סרט המראה את מחיר הנקמה בעשר הדקות הראשונות, את כוח הדיאלוג הקוז'ואלי והפורשאדווינג, הצללה קדמית, או במקרה הזה הצללה אחורית. סרט המשתמש בגימיק יצירתי ומבסס במאי בתור האחד הטוב ביותר בפינתו הקטנה - ובדורו אם תשאלו אותי. ומעבר לגימיק, הוא מעביר כאן משהו אף יותר טרגי כשהוא מתחמק מסיפור כרונולוגי ונרטיבי, במקום מבנה "פשוט" של מציאות, טרגדיה והדרדרות, מדובר במבנה העובר מנקמה, לאימה (אגב נואה מצוין בזה) לאינטימיות (אגב נואה מצוין גם בזה) ולבסוף לדבר השובר מכל - ובכך, במה שאכנה אפקט ה"בדיעבד", גספר נואה משמיד את הצופה ברוורס, ומה שהיה יכול להיות סיקוונס התחלתי אינטימי חמוד וסקסי מקבל אור שונה לחלוטין. יש הטוענים שהסרט דל כי מראה את האירועים מנקודת המבט הגברית, או לפחות בעיקר מנקודת המבט הגברית. שזו טענה לגיטימית, אבל זו לא מטרת הסרט, על אף שהתוכן מכוון לשם. לדעתי, נואה יותר מתעניין בליצור אי נוחות דרך רוע וחילול הגוף מאשר ליצור סיפור פסיכולוגי דרך נקודת מבט נשית. יכול לגמרי לראות את זה בתור המגנום אופוס שלו, משלב את שני הצדדים החזקים ביותר שלו שציינתי לעיל, האימה והאינטימיות. סרט כבד עם נושא כבד אף יותר, הרגיש שהוא היה מכבד, על אף שאני מרגיש שהוא צריך להתחיל לשים אזהרות אפילפסיה או טריגרים כלשהם, למרות שמי שנכנס לסרט של נואה עושה זאת ביודעין. שבועות שמח. עדכון חשוב ולא אופייני: לאחר צפייה מחודשת בקליימקס כדי להשוות ומאחר שהסרט הזה לא עוזב לי את המוח, אכתיר את בלתי הפיך בתור גולת הכותרת של נואה.