Sinners

קודם כל אני רוצה להודות לריאן קוגלר. טוב זהו אפשר לסיים פה. עם זאת, בא לי לקלף את שכבות בצל הגאונות הזה. האם זה הסרט הכי טוב של 2025? לדעתי, ללא ספק, וזה לא בגלל שאני משוחד מהתחת כי צפיתי בזה לפני שעה. האם מגיע לזה 16 מועמודיות לפרסי האוסקר? חחח, מן הסתם, זובי, שיקח 17 מתוכם. לפני שאני מתחיל לפתוח על הדברים היותר רציניים, אני רוצה להתחיל ברעיון שחוטאים הוא וואחד סוס טרויאני (לא רק בקטע הערפדים שאחזור אליו), כמו בהמון סרטים שצפיתי בהם, הוא יוצר מלכודת תמטית של ריקודים, פאנן, גנגסטרים, דיבורים על דגדגנים וזה שיעמם לי את הצורה, הייתי כזה "זה חמוד רצח כן, אבל בתור הסרט הכי טוב של השנה? נו באמת" וואלאק טעיתי טעות מרה, הוא ביסס חיים רגועים יותר, נטולי ערפדים. יצא מצב שבסוף אני רוצה לחזור לנוחיות של החיים האלה. ולגבי הנוחיות, הסרט הזה מותח ומפחיד רצח מדרגה ראשונה. קוגלר בנוסף להכל גם גאון סספנס. כפרה עכשיו אני רוצה לצפות בעוד דברים שלו אבל לצערי כל הגדולים קשורים בסדרות סרטים וזה דווקא מה שנותן לו, לדעתי, את הניסיון האדיר בבידור ואקשן שנעשה טוב. בשעת המלכודת הזו קוגלר נותן אמונה מלאה בסבלנות הצופים, סצנות ארוכות, אפס רגש, שום הסברים. חחח, שום. אגב כשהם אכלו שום במעגל כל מה שחשבתי עליו זה הבל הפה אחרי. מוזיקה זה חלק גדול מחיי, הייתי אומר הכי גדול, מוזיקה היא גם חלק גדול מקולנוע, והתרבות השחורה היא החלק הכי גדול במוזיקה. אפשר להתווכח שכל ז'אנר מקורו בשורשים השחורים. פופ, רוק, מטאל, ראפ התחילו עם בלוז, גוספל, רית'ם, פיוזן, מקצבים אפריקאים וכל נגזרותיהם אי שם בשדות הכותנה. הבלוז היפייפה מקורו שוכן במוחם של רוברט ג'ונסון, בי.בי קינג ושות', אלביס גנב את כל הקטע של צ'אק בארי ושירים ישירים מביג מאמא והפך ל-"חלוץ" הרוק. הג'אז שמשלב קצב אפריקאי עם סולמות בלוזיים והרמוניות אירופאיות מקורו בלואיס ארמסטרונג וג'לי רול, רק כדי שפול וואיטמן (שם אירוני) יגנוב להם את כל הט'ינג. תרבות השירה השחורה בכנסיות (גוספל) היא זו שהביא להמצאה של סול ואז לאראנדבי האגדי, דווקא זה ז'אנר שנשמר בתור שחור וזה אירוני שזה האחד האהוב עליי. הפאנק שהתחיל עם ג'יימס בראון, ג'ורג' קלינטון וכ'ו, ז'אנר ששם דגש בגרוב ובאס, דברים שהובילו לדיסקו ואז פופ, רק בשביל שבי ג'יז יהיו הפנים של פופ בשנות ה-70 ואז לכוכבות לבנות בראש הפופ המודרני. וכמובן, ההיפ הופ, האחד שמקבל הכי הרבה קרדיט בתור "הז'אנר השחור" רק כדי שאמינם יהיה הכי מוכר ומוכר בתחום? אני שם לב למגמה מסוימת. הפסקה הזו לא נועדה להראות שאני מבין באשכול המוזיקה, אלא להראות שקוגלר משתמש במוזיקה ובז'אנרים האלה כביקורת תרבותית. אחת שנעשת בצורה מרהיבה, אחת שצריך לחפור עמוק מספיק בשביל להבין - וזה מה שהופך ביקורת אומנותית לגאונית. הסרט הוא שילוב ז'אנרים פאקינג גאוני (לא רק מוזיקליים) והאחד הראשי לדעתי הוא הערפדים, לצורכי מיתוג בוודאי. כשכולם דיברו על הדרך שבה הם מוצגים היא שונה וגאונית, לא הבנתי איך אפשר לעשות ערפדים מיוחדים. אז אני יכול להגיד בביטחון שזו דרך שונה וגאונית - תודעה משותפת. וזה ממש מוזר שכמה חודשים אחרי הסרט, הסדרה 'פלוריבוס' של וינס גיליגן יצאה, זה אותו קונספט, קוגלר וגיליגן קולאב מתי? סתם, יש שוני. השוני בין התודעה בסרט לבין התודעה בפלורי היא שפה זה לא שואל את השאלה 'האם זה טוב שלא תהיה יותר אינדיבידואליות ובאופן עקיף, חוסר בבעיות - שמחה קולקטיבית?' פה קוגלר מראה איך התרבות האמריקאית בנויה על שאיבה של תרבויות אחרות, הרי - אין דבר כזה אמריקאי טהור, זו מדינת מהגרים, קצת כמו ארץ ישראל היפה, רק שלהם אין דבר מאחד כמו דת או מסורת, הדגל (או במקרה הזה "ערפדים") מאחד אותם, סה טו. את הערפדים קוגלר בחר לעשות אירים ולא קק"ק, הוא לא מפנה את הביקורת כלפי האדם הלבן אלה כלפי מערכת השאיבה האמריקאית, השחורים הם פשוט המרכיב הבא בסלט. ה-"תרבות" האמריקאית שאבה את האחת השחורה, ערפדים זו דרך יצירתית להציג את זה. ושוב, היא חבויה. המוטיב הראשי בסרט, הוא, כמובן - החטאים. אפשר להתווכח שהחוטאים הם הערפדים אבל זאת לא התשובה, לפחות לא לדעתי. החוטאים הם אותם השחורים במקק ג'וינט, אלה שנפרדים מדרכי הכנסייה, אלה ששרים את הז'אנרים האסורים, אלה שרוקדים ומשתחררים ואלה שעוסקים במין וולגרי שמוצג פה בצורה מאוד גולמית, שליכטות רוק לפה ושאר תפנוקים. המין משחק עם רעיון הערפד החרמן הטיפוסי ולכן, הוא חיוני. בעיניי הדור הבוגר יותר הם חוטאים אחושלוקי חוטאים. כל דור מתרחק יותר ממסורתיות וצניעות ואני לא בטוח איזו ביקורת קוגלר מעביר בנושא החטאים, נגד המבוגרים המיושנים או נגד החוטאים תאווי הבשר? נקודה למחשבה. קצת לגבי הטכני, הבימוי פה נעשה משכמו, הרגעים שיחס הגובה רוחב משתנה ריגשו אותי מאוד, והאסתטיקה של הסרט? אללי, צילום של העליון. המשחק? אני קצת מפחד להודות שהבנתי שמייקל בי ג'ורדן שיחק את שתי הדמויות הראשיות רק כשבדקתי פה, הייתי בטוח שמצאו מישהו שממש דומה לו, לא אשמתי שכל השחורים נראים אותו הדבר (סתם), משחק נהדר מצידו והישג טכנולוגי מרשים, אין לי מושג איך עשו את זה אבל שאפו קוגלר. בדר"כ המוזיקה נכנסת לאזור הטכני אבל אני מרגיש שחפרתי מספיק לגבי המוזיקה, בכל זאת, מדובר במחזמר. יש לציין שכל הביקורות שאופייניות לבמאים שחורים נעשו פה בצורה כל כך מעודנת, לא כמו התועבה הגזענית 'get out'. הקשבתי לאלבום של הסרט בזמן הכתיבה, ממליץ בחום. שבת שלום יהודים יקרים, מי שלא צפה, לרוץ לרוץ לרוץ.