Sling Blade

לפני שנים רבות צפיתי עם אמא שלי בעונה הראשונה של הסדרה מבוססת הסרט "פארגו", שחקן אחד נחקק לי בזיכרון היטב והוא כמובן בילי בוב תורנטון. בשנה הזו ככל שהתחלתי להתעמק יותר בסרטים גיליתי על האחים כהן ועברתי על כל הסרטים שלהם. דמיינו את הפתעתי כשהגעתי ל-"האיש שלא היה שם" וראיתי את הכוכב הראשי. מאז אותו סרט, צפיתי לראשונה באחד הסרטים האהובים עליי-"תוכנית פשוטה" של סם ריימי. בדקתי קצת אודות בילי וגיליתי שיש סרט שכתב, ביים וכיכב בו. להב קלע עוקב אחרי קארל, מתמודד נפש שעומד להשתחרר מבית החולים למשוגעים. הוריו של קארל התעללו בו נפשית ופיזית בילדותו. בגיל 12 קארל היה בטוח שאימו נאנסת על ידי הבריון שלו, אז הוא שחט אותו כאחת הבהמות. כשהבין שלא מדובר באונס, רצח גם את אימו. רגע של שיגעון ופריקת עצבים מאדם לא בריא בנפשו, מנה שבושלה על ידי האם והוגשה באדיבות קארל. קארל אדם שקט, הוא מבלה את רב זמנו בבהייה אל החופש, אך חופש זה לא מה שקארל מחפש. לאחר שמשתחרר הוא דורש לחזור פנימה. מנהל המקום לא יכול להחזיר אותו אז מסדר אותו עם עבודה בתור מכונאי. בין הנדודים של קארל מסביב לעיר פוגש ילד צעיר ועוזר לו להחזיר כביסה הביתה. הילד, פרנק, איבד את אביו בגיל צעיר, אימו הכירה בור ועכשיו הוא מוכרח לחיות איתו. קארל מרגיש מספיק בנוח עם פרנק כדי לשתף אותו בסיפור עברו, מנטלית הם באותו גיל, עם כי פרנק כנראה בוגר יותר. קארל משמש כדמות להשראה, אב וחבר לפרנק. המון טראומות רודפות את קארל, בין אם זו לינה בבקתה חסרת רצפה מחוץ לבית הוריו, ובין אם אלו חרמים והתעללות שספג בבית הספר. את הטראומה המשפיעה ביותר קארל משתף בלילה אחד לפרנק אחרי שחשף שאביו התאבד. הוריו של קארל לא רצו לשמור את אחיו הקטן שנולד לפני הזמן, אז אביו נתן לו אותו עטוף בנייר ודרש שיפטר ממנו. קארל מגלה שהאח חי אך קובר אותו בחיים, צפוי מילד בן 8 שרוט חסר אונים. לדעתי, מאז, קארל נשבע, באופן מודע או לא, שזה לא יקרה שוב. הוא לא יתן לעוד ילד להיקבר בגלל רשלנות, רוע, או חוסר הבנה. קארל אזר את האומץ לבקר את אביו הנתעב שמגולם על ידי רוברט דובאל האגדי. הבית מקושט בתמונות של ישו, קארל מציין שכל הדברים שהוללו לו בנערותו לא נכללים בתנ"ך, למרות שגרמו לו להאמין בזאת. התמונות ותוכן המילים מראה את צביעות אותם האנשים שמנצלים את הדת בתור כלי שליטה. קארל אומר שחשב על לרצוח אותו מספר פעמים אבל עכשיו הבין שאין לו סיבה לנצל את המשאבים על מישהו כמוהו. פרידה מרירה ובוגרת לאדם שלא מגיע לו אחת כזו. זה גרם לי להיזכר במשהו, שם שם בהוסטל, רוצח סדרתי אנס שאוהב לדבר עם קארל (או יותר נכון, לעצמו, עם קארל בתור מאזין) שואל את קארל משהו בסגנון של "האם אי פעם פגשת מישהו שיש לו שפע שלא אמור להיות לו?", כמובן הוא שאל זאת בהקשר לבעל חנות עם אישה פצצה שאנס וכנראה רצח בשלב מאוחר יותר, אבל אותו השפע שדיבר עליו מתקשר, לדעתי, לאותה סגירת מעגל שקארל סיפק לאביו. דויל מזמין לילה אחד את חבריו והם מנגנים נאמברים מוזיקליים שלא יאכזבו את הרולינג סטונס. לאחר מכן, צוות הוירטואוזים יושבים במעגל ומשתפים את היצירות המוזיקליות העדכניות שלהם. בניהן אפשר למצוא פואמות כמו "שדות תות לנצח", אופוסים אקספירמנטליים כמו "אני כלב הים" או דיוקנים עצמיים במסווה של משלים כמו "הכסיל על הגבעה". בכל מקרה, נינו של שייקספיר משתכר ומסלק את חבריו לעט מבית שאפילו לא שייך לו, בנוסף, מסלק את החבר ההומוסקסואל של חברתו. דויל דוחף את לינדה ופרנק מאבד את זה, הוא זורק בקבוקי בירה, ציורים מהרנסנס שדויל הביא, אריזות צ'טוס ועוד סחלה ששוכב שם. משחק כזה מלא שנאה ותשוקה מילד בן 12 זה משהו שלא הייתי עד אליו. משהו שחשוב לי לציין, מאוד אהבתי איך בזמן הטנטרום הגאוני הזה המצלמה בפוקוס על קארל, שפשוט יושב שם על הספה וממצמץ לו. מה המשמעות? זה מגניב, אני מניח. אחרי ייעוץ מניפולטיבי, דויל עובר לגור איתם, כשלינדה יוצאת מהבית, דויל, הפנומן, אומר לפרנק שהוא לא רצוי יותר בביתו. כשפרנק מנסה להילחם, דויל תופס אותו, אבל קארל שלנו מתערב ומזהיר אותו לא לגעת בילד יותר לעולם. דויל מתעקש שהוא קובע פה עכשיו ומסלק את קארל. לאחר מכן, לינדה חוזרת הביתה וקארל מנהל איתה שיחה שגרמה לי להתלבט האם זה הסרט האהוב עליי. הוא לא אומר שהוא עוזב, או יותר נכון מסולק. הוא מנהל איתה שיחת חולין על זה שפרנק יצא לשחק ושתשמור לו עוגיה עם חרדל. קארל, אומנם בוגר ממנה, משמש כמעין בן עבורה. זה הזכיר לי שיחה שניהלתי היום עם אמא שלי, באופן אקראי היא אמרה לי שהיא מתגעגעת לתקופה שהייתי קטן ושייך רק לה, התחבקנו במשך חמש דקות טובות. עד כמה שהסרט הזה טוב, אלו בהחלט היו חמש הדקות הטובות ביותר שחוויתי היום. אומנם תוכן המילים שונה, אני אוהב כשיצירות מזכירות לי אירועים מהחיים שלי, אולי לא באופן שאני יכול להזדהות איתו אבל באופן שירענן את זכרוני לרגעים המרגשים האלו. קארל, אחרי הבנה שילדות עצובה או גרועה מזה מחכה לפרנק, מבקש מלינדה לא להיות בבית ללילה זה. נפרד מפרנק עם חיבוק אחוקי אחרון ומזהיר גם אותו לא לחזור הביתה. קארל נותן לו את הספרים שגורר ממקום למקום מתחילת הסרט ובאקט סימבולי זה, מעניק לו את חייו. קארל מבקש מהחבר הגיי לשמור עליהם, לפחות כלכלית, ומעניק לו את כל כספו. באותו הלילה, קארל משחיז להב ממכסחת דשא, הולך לביתה של לינדה ומוצא את דויל, קוטף פרסי הנובל, שיכור ובודד בסלון ואז רוצח אותו. מתקשר לשוטרים, ויושב לאכול את העוגיות עם החרדל. לא אהבתי את הסצנה הזאת, עד לסוף הסרט חשבתי רק עליה, עד שהגעתי לתובנה מסוימת. קארל אדם פשוט, הוא מתקן מכונות למחייתו, אם יש בעיה, יש לה גם פיתרון, קארל הבין שפרנק לא מרוצה מחייו, אז הוא חשב על הפיתרון האפשרי היחיד והוא, להיפטר מדויל. בסימנייה בתוך הספרים שקארל נתן לפרנק כתוב "אתה תהיה מאושר", בדרך מעוותת זו, קארל השיג עבור פרנק את האושר הזה. תורנטון גאון, תסריט אנושי וכן, בשונה מפורסט גאמפ שמוסר לדעתי מסר שגוי של "תראו אותי אני פורסט, אני מפגר אבל זה לא מונע ממני להיות הכי טוב בהכל" שזה כמובן מסר חמוד, לילדים, אבל לא מעבר. הסרט הזה חוקר מוטיבים של חברות, שינוי והתמודדות עם מציאות קשה וריאליסטית. בימוי מאוד נחמד, בחירות אומנותיות יפיפיות וגולמיות בפעמים. בין הפסקולים הטובים ששמעתי, זה זורם באותו הקצב עם הסרט, נעצר ברגעים דרמטיים ומוגבר ברגעים מרגשים. וכמובן, המשחק. תורנטון משחק את קארל, דמות לא פשוטה לביצוע, דמות מורכבת מטבעה, דמות שלמרות הפיגור, חשתי הזדהות חזקה איתו, הוא נמנע מקונפליקטים אבל מבצע כשמוכרח ונדחק. הוא למד להסתכל על כאוס בלי להיבהל ממנו. אני מכיר ונתקל, כמו כולם, בהמון אנשים על ספקטרומים שונים ומשונים ואני תמיד חש אמפתיה לשבורים. אנחנו בוחרים לראות את הצדדים המכוערים בשונה ובמוזר ולמרות שלפעמים קשה על הנייר להכיל, צריך להבין שיש הרבה יופי בשבור. נהנתי. הרגשתי. למדתי. שבוע טוב בע"ה.