A Clockwork Orange

במהלך הסרט כתבתי לעצמי פתקים, נקודות לדבר עליהן ואני מקווה שיצא משהו בר קיימא ואינטליגנטי מספיק בשביל סטנלי קובריק. בחודש הזה התחלתי להיכנס יותר חזק לקולנוע אומנותי, או לפחות עמוק - כזה בעל משמעות. אז החלטתי לצפות בתפוז המכני, סרט שצפיתי לפני מספר חודשים (בדיעבד, לא סרט טוב להתחיל איתו את הפילמוגרפיה של קובריק). בפעם הקודמת נתתי לסרט דירוג נמוך, וטוב, זה השתנה - זה בהחלט סרט מושלם, לא רק בהנאה ובחיבור בפעם הזו, אלא גם (כמובן) בעומק. בפעם הקודמת ציינתי שזה הסרט העמוק ביותר שצפיתי בו ולא הצלחתי לחבר את המוטיבים והמילים, זה עדיין הסרט העמוק ביותר שצפיתי בו, אבל הפעם - עם פירוט. בגלל הפודקאסט הטעים והמתוק של יונתן ברק ופיליפ, התפוז המכני נכנס לי לתת מודע והיום זה בדיוק מה שרציתי, עומק ובניית עולם - הרי אלו הדברים שבשבילם יש קובריק. אז במשך השעתיים ורבע האחרונות נהנתי בצפייה בעולם דיסטופי עם דימויים מיניים שלא לצורך, קצת כמו יוון ורומא. סוקרטס ואפלטון פוגשים ארכיטקטורה ברוטליסטית. אז מה קובריק חוקר פה בעצם? (אשתמש בשמו של קובריק אבל רוב הקרדיט הפילוסופי הולך לברג'ס, חבל שאיני קורא ספרים) השאלה המרכזית היא: האם מוטב לאדם לבחור ברוע, או שמא להיות מותנה בכפייה לתקינות מוסרית? זאת לפחות דעתי, אם הייתי צריך לצמצם את זה לשאלה אחת. אבל כמו שכל פילוסוף שנה א' יודע (או במקרה הזה, משתמש לאטרבוקסד), הכל מורכב יותר. קובריק לוקח את אלכס, עבריין סדיסטי ומעביר אותו שורה של אקספרמנטים כדי שיחדול מאלימות - התוצאה היא תפוז מכני, האורגני שהופך למחושב - מחוק כזה. בהיותי רושם את זה, אני חושב על אדם מסוים בחיי ואני לא יכול להוציא את התמונה שלו בתור תפוז מכני מראשי. קובריק מעלה את זה אפאנו'צ, הבנתי את זה עם עזרה מהכומר, מה זו מוסריות ללא אפשרות הרשע? אדם שלא יכול לבחור ברע, הוא לא באמת טוב - הוא פשוט תפוז מכני. אלכס לא יכול לבחור באלימות אך גם לא באדיבות, הוא לא מסוגל לבצע כלום. זה פרדוקס שאני אוהב להשוות לתרופות נגד דיכאון, הן לא הופכות אותך לאדם שמח יותר, הן פשוט מדכאות (בחירת מילים מכוונת) את כל הרגשות ביחד, אפטיות אוטיסטית מוחלטת. בחרתי לא להתחיל את הסיקורת (ביקורת+סקירה, קרדיט למנינה) עם שאלת מחקר כי היא הופכת תלויה בחוויה, היא בכיוון של: באיזה שלב מניעת הרוע הופך לרוע גדול יותר? לא תמצאו שאלות כאלה בשפילברג ג'וינט... עוד נקודה, הסדר החברתי התועלתני שמוצג פה. לחברה יש זכות להתנות או אפילו להעלים את האלים, התוצאות חשובות מהחופש הפנימי - זו ביקורת על החברה הכללית (העתידית לפחות) אבל מרגיש לי לפחות, שזו אחת מהביקורות הרבות שקובריק מפנה לברה"מ. זו האמאמאמא של עולם דיסטופי, עדיפות לגולמים משועבדים מאשר "ציידים" חופשיים. אם זה לא היה מובן עד כה, מתקיימת דואליות בדמותו של אלכס (ייצוג הפושטק הממוצע) הוא מוצג כאיש רנסנס, מצטט שפה גבוהה, אוהב את לודויג ואן, אך גופו משדר תאווה גולמית, הוא אוהב את האולטרה אלימות שלו. הגרפסים בסוף הסרט פראיים, סיפוק בהמתי. קובריק מזכיר שמתחת לחוכמתו - הוא דפוק, חייתי, ואם הוא לא יכול לבצע פשעים, אז לפחות הגיהוקים יזכירו שהוא חיה. ועם זאת, בסצנה האחרונה של הסרט הוא אוכל כמו חמודי, שזה מוטיב חוזר, להציג אותו כילד. הדואליות באה לידי ביטוי כבר בהתחלה, הם מצילים מישהי מאונס (אומנם כדי לפרק מכות את הגנג האחר) ואז אונסים בעצמם - לצלילי השירה של אלכס, שהיא סמל לחוכמה (לכאורה). אפשר לחזור יותר אחורה בנוגע לדואליות, כבר בשוט הראשון של הסרט רואים אותה. העין עם הריס האייקוני, העין המחונכת - המאולצת. כזו שצריך ללבוש, שונה מהעין הבלתי מזוינת (שוב, בחירת מילים מכוונת), האסתטיקה אל מול האינסטינקט החייתי. משהו ששמתי לב אליו בצפייה זו ואיכשהו פיספסתי לחלוטין בראשונה, העין בתור החפת, העין הזו צופה במעשים - המודעות שיש לפושעים האלו, הבחירות והאחריות שהם בוחרים לקחת. העין (יש לקובריק משהו עם עיניים, לסרט האחרון שלו קראו עיניים עצומות לרווחה, סיקוול רוחני? בצפייה הבאה אגלה) היא גם הכלי המרכזי בשיקומו של אלכס, אם הריס הוא אישיות נבחרת אז העיניים הפקוחות לרווחה הן אישיות גנובה. אפילו לאלימות יש שורשים, גם בה עצמה יש דואליות, קובריק מציג את אלכס בתור פרפורמר של אלימות, אדם שנהנה יותר מהמופע או התגובות מאשר האלימות עצמה, דמות כזו של נרקיסיסט תיאטרלי, כולנו מכירים את הטייפ. מינוס הקטע של האלימות המוגזמת - או שלא, לא יודע, מי שקורא את זה מלוד ליבי איתכם. אחרי הטיפול, אלכס מפתח אנטגוניזם ליצירה האהובה עליו, ללא האומנות כדור הארץ הוא אבן אפורה ומרחפת, וללא האינדיבידואליזם, אין אומנות. כמה מדכא וכמה חשוב זה לאמן, במיוחד למלך האמנים קובריק להעביר ביקורת על חברה כזו. אם תשאלו אותי מה החלק האהוב עליי בסרט, אוכל להגיד שזה אישיותו הקורנת של אלכס, אוכל להגיד שזה הצילום והבימוי הגאוניים, אוכל להגיד שזו הפילוסופיה וההשראה שזה מפיק בי, המחסום היצירתי שהוא פתח לי - אבל החלק האהוב עליי הוא, ללא כל צל של ספק, הסלנג. מחבר הספר חשב על האסון הבלשני הזה וזה גאוני, אני מבין רוסית ואני לא יכול לדמיין סיטואציה בה זה היה יותר הכרחי מהסרט הזה - נקרעתי מצחוק מכל דבוצ'קה או מאלצ'יק עם מבטא בריטי. המילים שהן יותר אנגלית מרוסית זה בכלל כישרוני, גוליבר, גלזיז, טולצ'וק, הוררשואו - צריך דחוף בהול להמציא אחד עם עברית. המיקס הזה יוצר סלנג שאפשר להמציא לו מילים מפה עד סוף המילון, אחד שלא יתיישן אף פעם, תורם לאימג' הילדותי של אלכס. הסרט גורם למי שלא מבין רוסית להרגיש כמו בומר בעידן של 67, כמו אח שלי ששואל אותי למה סיגמא קשור לפטריק בייטמן. השפה הזו רומזת בקלילות שבעולם הסרט יש נטייה לשליטה סובייטית, ואם יקרה איחוד אידיאולוגי מונותרבותי של המזרח והמערב התוצאה תהיה העולם הדיסטופי הזה. דברים אחרונים שלא היה לי מה להרחיב עליהם, הסצנה עם ארבעת הישויים לצלילי לודויג הייתה גאונית. חנות תקליטים זה המקום להעמיס, סיקוונס המשגל - אגדי. מרגיש לי שיש שם ביקורת על המשטרה, כאילו, חצי מהפושעים נכנסים לכלא השאר הופכים כחולים. אחרי שהוא הורג את האישה בבית הדילדואים, המוזיקה הגופי שהתנגנה איזו שעה נעלמת. מרגיש לי שדמותו של הגנרל מקליע מתכת מלא התהוותה בשב"סניק שצורח פה על אלכס. שולחן הסנוקר בבית של המשורר מרשים. ואחלה סצנה אחרונה, המחשבות של אלכס בהחלט לא נעלמו. לסיכום, סוכנות מוסרית נחוצה לקיום אנושות נורמלית ככל הניתן. חברה שמהנדסת מידות טובות הורסת את האדם. וחופש כולל גם את החופש להיות מרושע - כמו חופש הביטוי המוגזם בארה"ב, שהיא האויב וההיפוך של ברה"מ, מה שמוכיח עם כל שאר הראיות שהעולם הזה זו בריטניה הסובייטית. אה ואין דבר קלאסי בסרט מלבד בטהובן. אה 2, קובריק גאון. שבוע נהדר שיהיה לכולנו.