Amarcord

ולחשוב שרציתי לצפות באמורס פרוס... פדריקו פליני הוא הבמאי האהוב ומקור השראה גדול למחמד ליבי, דיוויד לינץ' - אז למה לעזאזל רק עכשיו צפיתי בסרט שלו? את אמארקורד מרגישים, הפעם האחרונה שהרגשתי הנאה ואהבה כזו כלפי יצירה היה בצפייה השנייה שלי לקטיפה כחולה. מוקדם להגיד אבל פוטנציאלית חוויתי את הפיסה הקולנועית האהובה עליי. באמארקורד או היו זמנים באיטליה הפשיסטית פדר משחק משחק מלוכלך, הוא נזכר ברגעים מילדותו, מחריף אותם למען הקומדיה, מצרף מוזיקה שמיימית ומצלם אותם בצורה אפיזודית עם שחקנים להוטים וקומפוזיציה אלוהית (למה איטלקים טובים בהכל). התוצאה היא סרט איטלקי שמציג את הנוסטלגיה שמרגיש פליני כלפי נערותו בשנות השלושים דרך היגיון חלומות, הגזמות ומלנכוליה ללא סכמטיות. למעשה הסרט מספר על איך להיות בן אדם בעולם, להבין שיש שונים, להבין מוסר ואהבה, לגדול, להשתייך, להרגיש. פליני מצליח לגרום לי לחוות את הזיכרונות כאילו שלי, למרות העיוות. יש משהו לבמאים איטלקיים ומיניות בגיל ההתבגרות. הסרט חוקר את טאבו המיניות בגיל הבגרות, הווו - הנושא המפחיד. התשוקה שלא השתנה משנות השלושים (ולצורך העניין, מאז אף פעם), הקונפליקט בין רצון לבין מגבלות חברתיות, הפחד והבושה. המיניות לא פרטית, היא תמיד בתוך הקשר חברתי, לא דינמיקה של סודות או סכנה - חלק מתיאטרון החיים כפי שצוין בסרט בהקשר לדנטה והקומדיה האלוהית. פליני לוקח נושא הפרי האסור ומציג אותו כאמת האנושית של גיל ההתבגרות. אני רוצה להתעכב בסיקוונס האהוב עליי בסרט, מעבר לצילום בשעת הדמדומים ואווירה כללית של פיצה ביום שבת - למי אין דוד בעץ. כשראיתי את הדוד יוצא מההוסטל ידעתי שיבוא קטע מתוק מריר, אני חש המון אמפתיה לשבורים כי הם גרסאות מוקצנות של "הרגיל", כל האנשים נמצאים על ספקטרום אחד ארוך של מוזרויות ולמרות שלפעמים קשה להכיל - להם קשה יותר. הוא עולה על עץ ודורש אישה, זה מצחיק, אבסורדי, טראגי ומשפיל אך באותה נשימה זה רך ואנושי, זה נושא אקטואלי גם אם אינכם מוגבלים. רוב הסרט מורכב מקומדיה גורטסקית שהתיישנה כיין, בדיחות הזויות שבוימו לפני 50 שנה משאירות אותי נחנק, בוכה והמום - בדיוק בסדר הזה. כל דור מוצא את בדיחות הדור לפניו כמביכות, וזה קורה פה מדי פעם אבל הקרינג' שווה את היהלומים הקומיים האלה. הנס, והסיבה שאני כותב סיקורת זו היא הדרמה שמתלווה לקומדיה, קטעים קודרים שנקטעים כי מטרת הסרט, כמטרת החלומות והזכרונות היא לא להשאיר אותך כבד או חלול, לא להעמיס במשמעות ובוהה בסמל של vlc כשנגמר, זה מרים ומסתיים ב-high note, כאילו, באמת - המוזיקה מפליאה. פליני בנה את הסרט כמו קרקס של זכרונות, אפילו הפשיזם שנלעג פה הופך לטקס מרהיב עין, אפילו המוות עטוף חום קהילתי. שום דבר פה לא דורש תזה, הכל זורם כמו מפל סיצליאני. אמארקורד סומך על החיים ועד כמה מגוחכים והורמנליים שהם, משפחה חברים וקהילה יספיקו. כמה נדירה השמחה בקולנוע רציני, פליני פתח דלת מאוד ספציפית ביצירת קולנוע עבורי היום. תשמרו על עצמכם, תצברו חוויות ותחייכו לפעמים. עד לפעם הבאה, בלי נדר.