Climax

"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית י"ח, כ'). מה היה קורה אם ראיין קוגלר היה שותה סנגריה מהולת אסיד בזמן הכנת 'חוטאים'? קליימקס של גספר נואה. לאט ובזהירות (רבה) הוא הולך ונהיה במאי מועדף, בין אם רעיונות או טכניקות. בנתיים, אהבה והיכנס אל עומק הנפש (לא מצאתי תרגום אז אילתרתי) היו מעניינים יותר תיאורטית מאשר חוויתית, אך זו לא בעיה כאן. בין יתר השבחים, אני גם מזדהה עם סרטיו, והפעם לא שונה - אם כי באופן מוקצן. הצטיידתי במנינה וביחד, בשונה מהרגל העצירה כל חמש דקות הכרוני שאנחנו סובלים ממנו, התרכזנו, זועזנו והסתלבטנו רק חצי מהסרט. סדום ועמורה הינה מעבדה סגורה של טבע האדם, הסיפור מתאר מקום בו חוקי העולם החיצוני הפסיקו לתפקד, דבר המאפשר סדר חברתי ספציפי ומעוות. בית הספר לריקוד הוא מקום מבודד, אטום וקר המשמש כצלחת פטרי לאותן הסטיות. הזעקה מפורשנת כבכי העשוקים, ייצוג להתמוטטות המוחלטת של אמפתיה. בקליימקס גם כן נוכחת הזעקה, ילד כלוא, אישה הריונית וכ'ו. מעבר לבקשה לעזרה, תגובתם היא כדי להרחיק את עצמם מהחוטאים. כמו בסדום, החטא היא ההחלטה האקטיבית לנטוש את האחר לצורך שימור עצמי. סדום נשפטת ונהרסת על ידי התערבות אלוהית כי מזוהמת ליסוד. בקליימקס אין גפרית ואש שבאה מלמעלה אך יש גיהינום שהוא תוצאת מעשיהם, ודבר שמדו סופרנו לימדה אותי הוא שמוות זה לבן והם נמצאים בלב השלג. הסרט מציג השקפה מודרנית, ניהליסטית אפילו, שהשפיטה היא התוצאה הלוגית של חברה שאיבדה את מצפונה. האל-אס-די לא יצר דמויות חדשות, אלא הוריד את הפילטר של הציוויליזציה. לפני שהסנגריה משפיעה יש רמזים למתח, קנאה, אגו וכדומה, גספר נוא-ז משתמש בסם כפתיחה של תשוקה, והאלימות העוקבת לה מייצגת את האלימות בפנים. החטא הכבד הוא לא רק השימוש בסם אלא הגרעה, כיצד הדמויות משתנות מיוצרים לצורכי אלימות. באיזו מהירות הקהילה הופכת לאספסוף זועם, באיזו מהירות אירונית רקדנים הבנוים על משמעת ושליטה מאבדים אותה. מצד שני, הם כן קורבנות, הם לא בחרו לקחת את הסם ומוחם פיזית התקלקל. החטא לא נעשה על ידי הקבוצה, אלא נגד הקבוצה, על ידי מי שסימם את המשקה. חטא אדם אחד יכול להוביל לזעקה וחטא של קהילה שלמה. נואה שם משפטים המתיימרים להיות פילוסופיים במהלך הסרט, שברנו את הראש שלנו כמה דקות טובות על כל אחד, אבל האחד שאני יכול לחשוב על משמעות לגביו הוא 'החיים הם חוסר אפשרות קולקטיבי', הקולקטיב נמצא תחת לחץ קיצוני והם לא מתאחדים, הם אוכלים אחד את השני - וזה קורה תמיד, זה חוסר שלנו כחברה. בדיוק כמו בחוטאים, החלק הראשון מבסס אוטופיה (ידעתם שגספר נואה ביים את הקליפ ל-"Modern Jam" מהאלבום אוטופיה של טרויס סקוט?) של הרמוניה תרבותית ויצירה קבוצתית ובמעבר כמעט חד הם מדרדרים לשבטיות ברברית בגלל הפחד והשפעת הסם, שאגב - הסרט הזה יכול לשמש בתור סרט ההוראה האולטימטיבי ללמה לא לעשות סמים, אבל בתי ספר כנראה סאחים מדי לשים את זה. הדגל, שכמה מהחברה שם מתלוננים עליו הוא מכנה משותף שמצמצם את הקהילה הרחבה הזו לשלושה צבעים, וכשהכל מדרדר, הפילוג הוא הכוח הראשוני, הדמויות לא עוזרות אלא מפנות את האשמה לאחר. הסרט צולם בטייקים ממושכים וארוכים במיוחד, בהתחלה המצלמה סטטית ואט אט נהפכת להזויה. המצלמה תצלם מלמעלה, היא תעקוב אחרי אנשים במסדרונות ארוכים הניצוץ טייפ והיא תסיים בהיפוך מוחלט. אם בהשראות עסקינן, בתחילת הסרט יש אוסף סרטים המייצגים את אופי קליימקס, מ-"Possession" האגדי ל-"Taxi Driver" הפחות. ה-"משחק" לכאורה, חסר תסריט ומאולתר על המקום, זאת גישה מאוד "חובבנית" אך גם גולמית ואמיתית מאוד. המוזיקה חזרתית, אלקטרונית ורועשת, מדאפט פאנק האגדיים לאייפקס טווין האגדי יותר, היא משמשת כלב הפועם של הסרט, ואין שנייה אחת של שקט כדי להירגע. האווירה האימתית והמלחיצה עשתה יותר מכנראה כל סרט אימה אחר שצפיתי בו. מדובר בקליימקס קולנועי שכל המילים היפות האלה כביכול, לא יוכלו לתאר במלואו ולעשות עימו מספיק צדק. מי שלא צפה, תצפו, ומי שצפה, תצפו שוב. תודה למי שקרא, יום מר-מתוק מתקרב, המשך שבוע טוב.