Parasite

"הון הוא עבודה מתה אשר, כמו ערפד, חיה רק על ידי מציצת עבודה חיה, וחיה ככל שיותר עבודה היא יונקת." (מרקס, הקפיטל, כרך א׳, פרק 10). את טפיל (או פרזיטים בתרגום הרשמי כביכול) הכרתי במאי של שנה שעברה בבינג' קצר של סרטים איכותיים בנטפליקס - דגש על המילה קצר. אמנם אהבתי את הסרט, לא היה איזה אינטרלינק אינטלקטואלי איתו, אבל בדיעבד, מה כבר ידעתי, ועכשיו כשאני יודע לפחות שני דברים יותר - הגיע הזמן. למזלי, מוראל "האגדה" המשיך עימי את מסורת הסרטים הקוריאניים שלנו (זה השני). לפני שאכנס לניטי גריטי, מדובר בסרט מושלם מבחינת מבנה ומומנטום וזו הסיבה למה זה תופס (ותפס) כל כך חזק. החלק הראשון סאטירי ומצחיק ואז הסרט הופך למותחן ומסתיים בטרגדיה מצמררת. מעבר לכתיבה, אני תמיד נדהם מהבימוי הלא קונבנציונלי של במאים שעובדים מחוץ למעגלים יותר דומיננטים (ארה"ב, אירופה). אני לא בטוח אם אני יכול להחמיא על משחק כי הם פשוט מדברים בצעקות, המוזיקה והסאונד דזיין גאוניים וכמובן צילום ג'ונגלרי וכולי וכולי. לא חשבתי שיבוא היום בו אצטט את קרל מרקס אבל תמיד יש פעם ראשונה. זה לא דבר קבוע לצטט מניפסטים של מובלי דעה מהמאה ה-20, אבל אם אתם מעוניינים אתם יכולים לבדוק את העמוד הקומוניסטי שלי maymoscow@. בכל מקרה, מרקס טוען שההון (העושר, הנוחות, הסטטוס) זה עבודה מתה, הוא קיים רק בגלל עבודה מתמשכת של אחרים, אותה היא ממשיכה לצרוך. משפחת פארק חיה את חיי המותרות, הם לא צריכים לעבוד עבודות קשוחות הן בפן הפיזי והן בפן הנפשי כדי לחיות אורח חיים נקי - הם מוחזקים לחלוטין על ידי העובדים הפשוטים. מרקס האמין שבכל שלב בהיסטוריה קיימת דינמיקת עובד-מעביד, וקפיטליזם זו הצורה המודרנית. הטויסט האפל של הקפיטליזם בביקורת זו של ג'ון-הו היא האמונה הפשוטה שמדובר בשרשרת היררכית של פרזיטים. משפחת קים מערימה (ומנצחת את המערכת לכאורה), אך גם מחליפה והורסת עובדים אחרים. הסרט מדגיש באופן אגרסיבי את רעיון חציית הגבול הסוציו-אקונומי, אם זה בטקסט עצמו שמכיל לפחות עשר פעמים את הרעיון, ואם זה בבימוי הגאוני שמשתמש במצלמה מסתובבת וקווים במרחב. הגבול לא מדבר על התנהגות אלא על לדעת את מיקומם, שלאחר חיפוש קצר מסתבר ששוק העבודה בקוריאה מאוד היררכי, העשירים מאוד עשירים ומי שלא, מקבל הכנסה מאוד בסיסית שלא מאפשרת תנאי מחייה ממוצעים. אם בגבולות עסקינן, הגבול המאובטח ביותר בעולם נמצא בין דרום לצפון קוריאה, זה הוא גבול אידיאולוגי בין קפיטליזם לקומוניזם והעובדות מדברות בשם עצמן, צפון קוריאה לא במצב טוב יותר, אז נשאלת השאלה, האם יכולה להתקיים בכלל דרך עדיפה? הסרט לא מדגיש כלל את העניין עם צפון קוריאה אז אין לי לאן להסיק מסקנות, אבל אחד לא יכול שלא לתהות (וכנראה גם לטעות). בגלל המערכת ההיררכית, העשירים לא רואים את עצמם כרשעים אלא כשומרי הסף של הסדר הכלכלי. הם מנומסים, רגועים, אפילו "אדיבים" אבל המסכה הנחמדה הזו נופלת מפעם לפעם, במיוחד בסצנת הספה (איזו דרך מראה חשיפות יותר טוב מסקס) כשהם מציינים את הריח של העובדים שלהם, דבר בלתי נראה לעין אך ניכר, המעמד הנמוך ביולוגי ובהמתי מנקודת המבט שלהם (או נקודת ההרחה) - הוא הופך לדבר המסמן אותם. הקימים גם לובשים מסכה, אחת של ניסיון וכישורים, אפילו עוזרת הבית המקורית היא לא מה שמציגה. קפיטליזם זה תיאטרון, הרי כדי לקבל טיפים צריך להיות נחמדים. הבדל המעמדות לא רק כלכלי, הוא גם תלוי במיקום, כמו בסרטו של קורוסאווה 'למעלה ולמטה' ג'ון-הו הופך מעמדות לארכיטקטורה במרחב. ביתם של פארק גבוה, מרווח ונקי בזמן שביתם של קים צפוף, נמוך ואמנם מוקף בפחות חלונות מביתם של פארק הוא הרבה פחות פרטי. ממש לאחר סצנת הספה יש את סיקוונס ההצפה, סיקוונס שמפרק את האשליה של "תוכנית" כלשהי. איך אני אוהב גשם, אבל רק כשאני במקום סגור וזה בדיוק זה, בשביל הפארקים זו חוויה נעימה (תרתי משמע) אפילו בנם שנמצא בחוץ מוגן, אך בשביל הקימים זו אנדרלמוסיה שלמה - אפילו חוויותיהם הכלליות של שני הצדדים תלויות במעמדם. אני מרגיש אמביוולנטיות כלפי המערכה האחרונה, כי מצד אחד הייתי רוצה שזה היה מסתכם שם במסיבה עם המון סימני שאלה, ומצד שני אהבתי מה שג'ון-הו עשה עם הקופינג של קי-וו, בתור דיידרימר לא קטן יש בי תקווה שהפנטזיות שלו יתגשמו אבל זה קרוב לודאי שזה לא הגיוני. הסרט מסתיים בשקר אחד אחרון - כי תקווה היא המלכודת האולטימטיבית של קפיטליזם. אינני יודע אל מי כותרת הסרט מתייחסת, האם זו המשפחה קשת היום הפולשת לביתם של האליטות? או שמא אלו העשירים אשר תלוים בעבודתם של העניים? אולי הפרזיטים הם החברים שרכשנו לאורך הדרך? אני מניח שלעולם לא נגלה. שיהיה שבוע קל ככל האפשר