מכובדיי, זה בגדר דבר תורה כי שמתי לב שקצת סטיתי בחלק מהנושאים.
מנשה הוא סרט מאוד קשה להכלה וסרט מאוד מרגש אבל הוא לא סרט טוב.
הסיבה שהצלחתי להתחבר לסרט היא לא בגלל הדיאלוגים שלו, אלא בגלל שאני מכיר אישית את אורח החיים של החסידים(בארץ אמנם) ואת ההתנהלות שלהם באופן יומיומי, ואם לא הקרבה שלי, כנראה שלא הייתי מבין מה הסרט רוצה ממני או שבכלל לא הייתי מתחיל אותו. אני אדם דתי, אבל לא חרדי, וממש לא חסיד, וההשקפה שלי(בדרך עבודת ה') שונה בתחלית משל החסידים, אבל אמפתיה למנשה כל אחד יכול לגלות.
מנשה הוא אלמן שמנסה בכל כוחו לגדל את בנו, ולהיות ראוי לכך מאח של אשתו זל, שמנסה בכח לקחת את המשמרת על בנו. הוא גר בבית של פחות מארבע על ארבע, ובעיני כבר אפשר להגדיר את זה כמקום פטור, עובד 1/3 מהיום לומד 1/3 מהיום, וב1/3 האחרון מנסה למצוא זמן לגדל את הבן שלו בצורה הטובה ביותר + לחיות בעצמו. הישיבה שלו מנסה בכך לשדך לו אישה כי לשיטתם האיש לא יכול לגדל ילדים לבד, וילד צריך אישה שתגדל אותו, אך הוא נלחם נגד הזרם ומנסה להוכיח שהוא מסוגל.
מנשה הוא אבא עם כוונות טובות מאוד, אבל עם מעשים קצת פחות.
כשבנו משתף אותו שהוא למד על המוות בבית הספר ושאין לעשות עסקים בבית הקברות, שאסור לאכול ולשתות שם וכו, הוא ישר דואג להעביר את הנושא למשהו קצת יותר משמח ומלמד אותו על המשנה באבות, וגם פה יש משמעות יפה ורלוונטית לדמותו של מנשה.
"יהודה בן תימא אומר הווי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים", מנשה מפרש לבנו את המשנה בצורה ילדותית מידי, ומתעכב על כל חיה עם פנטומימה וצלילים רועשים ובכך מיסח את דעתם של שאר הלומדים בבית המדרש, כוונה טובה, דרך שגויה.כנל עם המשמרות, כנל עם העבודה וכנל עם הדייטים.
הרב שם ציטט למנשה ברייתא מהגמרא במסכת ברכות(נז:): שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם - אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים. הראיה כותב שם(חורי פרגנתי לך עם קצת ציונות) כי נפש האדם בראה אלהים ישרה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. למנשה עצמו אין שום דבר מהתנאים האלו, והרב נוזף בו שיעביר את המשמרת של בנו אל אח אשתו, כדי שלפחות תהיה לו שליש שלוות נפש. לכאורה הרב זורק את הברייתא הנל בלי הסבר, כי מנשה כתלמיד ישיבה אמור להבין את עומק העניין, וזה היופי במחקר שעשו על הסרט. חוסר ההסבר מעיד על בדיקה רצינית ואחראית
מורגש שנעשתה חקירה רבה ומעמיקה על התנהלות הקהילה החסידית בניו יורק ולא רק ברעיון הכללי כמו סגנון הלבוש או המבטא היידישי, אלא גם בפרטים הקטנים. בין אם זה ההפרשת חלה שעשתה שם השכנה, השלטים ברחוב, המשפטים של הקבצנים, הטיש והשירים ששרו שם או נטלה מתחת למיטה לנטילת ידיים(עזבו שלא היה מכסה לנטלה ומעיקר הדין מים שעבר עליהם לילה טמאים ולא יכולים לטהר אבל שויין, כנראה הם לא למדו בן איש חי). אפילו הפרט המדהים הזה שמנשה קורא לבית הקברות "בית החיים", שם באמת התרשמתי מאוד כי זה ביטוי שלא נפוץ אפילו בציונות הדתית.
משהו שכן הפריע לי בהתנהלות החסידים בסרט היא החוסר מידות שלהם, חסידים ברמתם אמורים לדעת את השולחן ערוך בעל פה, ואשכנזים כמוהם אמורים להכיר את החפץ חיים בהלכות לשון הרע, ולא לגנות את חבירם(מנשה) ווודאי שלא בפניו. לא ייתכן שבאזכרה של אשתו, בביתו, יוציאו עליו שם רע.
ריגרדלס, נהנתי מאוד לראות ייצוג כנה ואמיתי של הדת(זרם מסויים שלה) ולא רק כנפנוף יהדות וכבדיחה. הייצוג היהודי בעשור האחרון מורכב ברובו המוחלט מאנשים שלא שומרים מסורות, וגם אם כן אז רק "מסורתיים" שלא באמת יודעים מספיק כדי לכאורה לייצג את הדת, רק שהם בכל זאת מנסים וזה בדכ יוצא לא טוב, ומציג את הדת באור לא נכון, וחבל ממש. ברוך ה שזה לא המקרה בסרט הזה.
למרות כל הדברים שכתבתי, מעבר לאמפתיה, אני לא חושב שיש לסרט מה להציע לאדם שלא מכיר את הקהילה החסידית, ופה הוא נכשל כי סרט אמור להיות מכוון לכל קהלי היעד.
<a href="https://boxd.it/pU1yc">A24 | Ranked</a> - No. 30
